יהונתן: חג שמח עמית!
עמית: ושנה טובה יהונתן. היית מאמין שאנחנו ניצבים בפני סיכום השנה העברית התשיעי שלנו? בפתח שנת העשור למדור?
יהונתן: זה אתה שתמיד קטן אמונה, אני ידעתי עוד מהיום הראשון שאנחנו פה לטווח ארוך. הפרינט חי!
עמית: חי ובעל מסורות. כבר 9 שנים שמדי ראש שנה עברי אנחנו מתיישבים על בר השף ב"מחניודה" ומסכמים שנה עברית של אוכל ירושלמי – מצביעים על מגמות, טרנדים, שינויים ותהליכים, אבל לא בהכרח בוחרים את מצטייני העונה האישיים, כלומר את מנות השנה.
יהונתן: זה נעשה, כתמיד, כפי שנהוג בעולם הספורט, בטקס הנבחרים השנתי, ועל כן המדור הזה נוטה לכלול מקומות ומנות שאולי כבר הופיעו בסיכום השנה האזרחית הקודמת, אך עדיין הינם חלק מעונת תשע"ט של "אוכלים צהריים", הלא היא עונת 2018-19.
עמית: ויופי של עונה זו היתה, לא?
יהונתן: אנחנו לא מתחילים לפני שיש לנו מנה על השולחן ולפני ה"לחיים" המסורתי.
עמית: אבל אנחנו כן מתחילים, תמיד, בהסבר על מה שמביא אותנו בעצם לאותה נקודה בעיר, שנה אחרי שנה.
יהונתן: סיכמנו כאן את השנה הראשונה לכתיבה כי אז "מחניודה" היתה תופעה חדשה ופורצת דרך בעיר. מסעדות עלייה לרגל תמיד היו לנו, אבל לא בסדר גודל הזה. מקום שהפך לאמפריה מקומית, תופעה ארצית והצלחה עולמית. ואיכשהו, גם אחרי תשע שנים, ספק אם יש מקום שיותר מזוהה עם אוכל וירושלים.
עמית: אז נכון שזו אולי כבר פחות מסעדה שירושלמים אוכלים בה, בטח שלא ביום ביום. אבל "מחניודה" זה גם "יודל'ה", וגם "הסדנא", וגם – לפחות עד לפני כחודשיים, "טלביה". וגם עשרות טבחים וטבחיות שעובדים בכל העיר וממשיכים להצעיד את הסצנה קדימה.
יהונתן: אז קדימה, הרעב קשה מנשוא ויש הרבה עניינים על סדר היום.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
ההוכחה לכך ש"מחניודה" היתה ונותרה יעד טרנדי ומבוקש אפילו לארוחות צהריים מוקדמות מתקבלת כבר ברגע ההגעה ללוקיישן. דקות ספורות לפני שעת הפתיחה הרשמית של המסעדה, 12:30, כבר עמוסה המרפסת שצופה לרחוב בית יעקב בעשרות סועדים אשר ממתינים בסבלנות מופתית להיכנס פנימה. כשתורם של יהונתן ועמית מגיע הם מתיישבים על בר השף לצד שלוש תיירות מבוסטון, ומגלים מאחורי הבר – אף זה כמיטב המסורת – מישהו שעדיין לא בישל עבורם במסגרת המדור. הפעם מדובר ביהודה קליימן, שכמו כמעט כל איש צוות במסעדה מחזיק בכינוי, רק שבמקרה שלו הכינוי הוא "יהודה".
עמית: לצד יהודה אני מזהה על הפס גם את אסף סרי, שכבר בישל לנו בעבר. חוץ ממנו כל הפרצופים חדשים לעומת הארוחה של שנה שעברה.
יהונתן: אקדמיה לבישול, כבר אמרנו? יצא לי לאכול לפני כמה חודשים ב-Coal Office, המסעדה של הקבוצה בלונדון. ברור שנעשו שם לא מעט התאמות מקומיות בכל מובן ועדיין רוח המקום, ובעיקר האנשים שבמטבח – ירושלמים כדת וכדין.
עמית: אין כמעט שבוע שעובר בלי שאנחנו שומעים משהו על מצוקת כוח האדם הקשה בענף המסעדנות. פה זה כמעט נראה כאילו הם חסינים לכך. מצד אחד מצליחים לשמר שדרה של שפים חזקים שרצים עם המקום כבר שנים – אסף סרי, אליעזר, פומפי, איציק רוחם ועוד – ומנגד לא מפסיקים להכשיר עוד ועוד אנשים.
יהונתן: בעיקר כי לא נחים לרגע, ולא מפסיקים להשתלט על האזור, שסביב מפגש הרחובות בית יעקב – השקמה – הדקל. מטבח הכנות ענק, היודל'ה, המעדנייה של סוף השבוע, הדקל ובקרוב – כך שמענו – עוד שני מקומות חדשים. אחד צמחוני ועל כן גם כשר ועוד מקום שיוקדש לאוכל רחוב, כשכל מה שהסכימו להגיד לנו זה "בפיתה, אבל לא בדיוק בפיתה".
עמית: על פי שמועות די מבוססות מדובר במקום שישים את יהבו על הקובנה, המאפה התימני האלוהי. אחרי שנפתח בשוק מקום שמוקדש כולו ללחוח, אולי זה אפילו מתבקש.
יהונתן: קונספטים… היה לנו קצת יותר מדי כאלה השנה. תיכף נגיע גם לזה.
שיחת הבירור הקצרה עם השף התורן מסתיימת בבקשה הקבועה של המבקרים לפסוח על קלאסיקות מקומיות דוגמת הפולנטה והשקשוקית. שתי כוסות יין לבן נמזגות ומיד אחריהן מציב יהודה על הבר את שתי המנות הראשונות – נתח כרוב צלוי בתנור הג'וספר עם קרם חצילים, ולצדו צמד מאפי קאדה קטנים במילוי גבינה ועשבים לצד צלוחית סחוג עלי גפן.
יהונתן: אסף גרניט, אורי נבון והטבחים שלהם המציאו, לא מוגזם לומר, שפה חדשה בקולינריה המקומית. כרוב, אני די בטוח, מעולם לא היה חלק מהשפה הזו ושייך לתחושתי הרבה יותר לעולמות אייל שני, נניח.
עמית: פעם ראשונה בעשור שאנחנו אוכלים כאן כרוב, וכמו תמיד כשנתקלים במנת כרוב בביצוע ראוי תוהים איך זה, בעצם, שכולנו לא אוכלים יותר כרוב? מנה נפלאה בטכניקה שמביאה לידי מקסימום את המתיקות הטבעית שחבויה בכרוב ומחברת אותה בצורה לא שגרתית לחצילים קלויים, מעט טחינה וחריף.
יהונתן: יחד עם סחוג עלי הגפן הממכר שבצלוחית ליד מאפי הקאדה מדובר בסיבוב פתיחה ששב ומזכיר משהו ששמחנו מאוד לגלות לאורך השנה – אפשר בהחלט להסתדר גם בלי בשר. כשיש מסביב שפע אדיר של ירקות ופירות טריים, עשבי תיבול, טחינה, אגוזים ועוד אין שום בעיה לבסס עליהם תפריטים שלמים ומספקים.
עמית: אנחנו נוטים לעשות שימוש בביטוי המעט מתסיס "כת הטבעונות", בין היתר כי בעיקר לי יש השגות על ההפיכה של הדיון על צמחונות או טבעונות לכזה בעל אופי דתי מסיונרי, ועל כן לכזה שמחטיא את המטרה ומייצר התנגדות. אבל מעבר לכך, איך אומרים? בתוך עמנו אנו חיים. שנינו ערים לצורך להפחית בצריכת הבשר, ובעיקר שנינו נכונים כל העת לטעום ולהתנסות באופציות שנועדו להחליף בשר.
יהונתן: וכאן שמנו לב לתופעה די מעניינת בעיר – אפשר לחלק את סוגי המנות הצמחוניות-טבעוניות שאכלנו השנה לשניים. היו מקומות – בעיקר כאלה שאמורים להיות מראש יותר ידידותיים לצמחונים, שבחרו לעבוד עם תחליפי בשר של ממש – סויה, סייטן ושאר אלמנטים לעיסים ולרוב סרי טעם, בניסיון לחקות את הדבר האמיתי. אותם אנחנו כמובן פחות אוהבים. מנגד, דווקא במקומות שלא היית מצפה שישקיעו מחשבה יתרה במי שלא רוצים בשר, קיבלנו הפתעות נהדרות, כמו ב"ברונו" בדרך בית לחם או ב"קבבסטה" של הצמד ביטון את פרץ.
ההרעשה בגזרת הירקות נמשכת בצלחת של קרפצ'יו קולורבי צלוי עם גבינת ברינזה וסלט פאתוש, שבו אבטיח מחליף את העגבניות לצד מלפפונים, פלפל חריף וגבינת פטה. במנת הדגים הנאים שכבר הפכה למסורת מככב הפעם דג אינטיאס – ראשית קצוץ לטרטר בוויניגרט עגבניות שרי צהובות וכן פרוס לסשימי עם תמרים צהובים טריים, לבנה כבשים וצ'יפס שום.
עמית: כשרואים מנות מהסוג הזה לא קשה להבין למה המקום הזה הפך להיות חלון הראווה של האוכל הישראלי לעולם – הן מבחינת תיירים, שמגיעים לארץ, והן מבחינת המסעדות שלהם בעולם.
יהונתן: כמעט לכל מנה כאן יש DNA מובהק שיודע לשרוד גם טיסות וטלטלות. פעם היינו נדהמים לשמוע על שפים כמו רובושון או אלאן דוכאס נניח שמחזיקים במסעדות בארבע יבשות שונות ומצליחים לתמרן ביניהן בהצלחה – זה בדיוק מה שאנשי "מחניודה" עושים.
עמית: הדגים הנאים נפלאים כתמיד, אבל בעיני השיחוק של הסיבוב הזה הוא סלט הפאתוש אבטיח הממזרי. זה מתחבר למה שאמרנו קודם על ירקות, אבל סוף סוף אכלנו השנה גם כמה סלטים יותר מראויים.
יהונתן: השינוי בעיצומו. יש עדיין סלטי בית קפה עצומים של פעם, במחירים מופרעים ועם שלל תוספות לא קשורות. מנגד, רק לפני שבוע ב"מזקקה" קיבלנו סלט שאפילו אני עדיין חושב עליו מדי פעם.
עמית: הייתכן ובסוף 2019 נעניק לראשונה את פרס "סלט השנה"?
יהונתן: כל עוד זה לא בא על חשבון דג השנה או ביצת השנה, אני לא רואה בעיה.
את המנה הבאה מגיש למבקרים אסף סרי, והיא כוללת צמד סיגרים מטוגנים ממולאים בבשר טלה אשר מונחים על מעין סלט טורקי, ולצדם טרטר בקר שמסתתר תחת מעטה של עשבי תיבול קצוצים. מעל הטרטר מגרד סרי ברגע האחרון מעט לאבן קיש – יוגורט מיובש מוצק.
עמית: אני חושב שזו הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים בעיר מנה עם לאבן יוגורט – זה מרכיב שהפך להיות בשנה האחרונה פופולרי במיוחד במסעדות שף בתל אביב, בעיקר כאלה שמדברות בשפה של מטבח מקומי, ואיכשהו בעיר הוא פחות נוכח. זה מצחיק במיוחד לנוכח העובדה שרוב הלאבן קיש מגיע למסעדות מהעיר העתיקה.
יהונתן: יכול להיות גם שהמרכיב הזה פחות נוכח זה שהוא משודך לרוב למנות בשר, כמו במטבח הערבי. מצד שני, אני לגמרי יכול לחשוב על פסטה קצ'ו א פפה בטאץ' מקומי, שמבוססת על יוגורט מיובש. זה בעצם משהו שקצת מזכיר פרמזן בניחוח כבשים.
עמית: ואולי גם הגיע הזמן שנרגיש יותר בעיר את ההשפעות של חומרי הגלם המקומיים המקוריים – אלה שאנחנו רואים בכניסה לעיר העתיקה דרך שער שכם, אלה שגדלים כאן מסביב, אלה שמתבשלים בסירים בבית חנינא או בשועפט. לא יכול להיות שבעיר עם אוכלוסייה של מאות אלפי ערבים אי אפשר להשיג אוכל ערבי ראוי.
יהונתן: תקוות לשנה החדשה זה בסוף, לא? אבל אם כבר התחלת ואם כבר אנחנו במנה הזו – מה עם אוכל טורקי? מה עם שווארמה טורקית אמיתית? מה עם איזה מקום של בורקסים כמו באיסטנבול?
עמית: המטבח הטורקי בהחלט מדורג, נכון לעכשיו, גבוה מאוד ברשימת המטבחים האתניים שחסרים בעיר.
יהונתן: וזה קורה כי אנחנו חותמים את אחת השנים האתניות הטובות בתולדות המדור, אולי הטובה מכולן. קיבלנו סוף סוף מקסיקני ראוי, "טאקוס לואיס" – אולי המקום המקסיקני האותנטי והטוב בארץ. גם "אסנסיו" שברחוב בצלאל לגמרי מספקים הסחורה, בטח לעומת שלל המקומות שקוראים לעצמם מקסיקו אבל מגישים טורטיות עם אבוקדו וטחינה.
עמית: קיבלנו סוף סוף מסעדה פרסית ראויה – "בבא ג'ון" היקרה שליד התחנה המרכזית. "נאיה" הביאו חיזוק מתבקש וחשוב לגזרה הפאן אסיאתית ומעל הכל – "סיאול האוס" שבעיר העתיקה, אולי ההפתעה הגדולה ביותר בתולדות המדור.
יהונתן: מסעדה קוריאנית כשרה בלב הרובע היהודי, שעושה אוכל שעל פי כל הדיווחים שהגיעו אלינו דומה עד זהה לזה שמוגש בארץ המקור. היה לי שם טעים בצורה יוצאת דופן, וכל מי ששלחתי לשם מאז חזר, כמונו, עם הלסת שמוטה מתדהמה. הלוואי שיבואו עוד כאלה.
אסף סרי שב לענייניו ואת מקומו במטבח תופס עידן בושרי, המכונה בפי כל "פומפי". יחד עם יהודה השניים מהנדסים שתי צלחות שונות להפליא. בראשונה – מסבחה חמה ועליה נתחי דנבר קאט מצופים בקמח ומטוגנים בחמאה. בשנייה – הגרסה של פומפי ל"דג של שבת" – נתחי לברק ושרימפס ברוטב של פלפלים אדומים צלויים, עגבניות, חריף ושום.
עמית: הו, סוף סוף קצת אוכל של בית. השנה החולפת היתה, לדעתי, הדלה ביותר באוכל נשמה שהיתה לנו אי פעם. יכול להיות שיש איזה קיפאון מסוים בתחום?
יהונתן: בהחלט. ואני מרגיש את זה בעצמות. אזור התעשייה תלפיות קצת מנומנם, בגבעת שאול שום דבר חדש לא קורה, ובשוק – מה עוד אפשר להגיד על השוק? כולם מעדיפים את הקונספטים המומצאים ואת המיתוגים המודרניים, וקצת שוכחים שבסוף הכי טעים זה דג של שבת או חומוס טרי וחם או קובה עשוי כמו שצריך.
עמית: בהחלט הגיע הזמן לראות איך אפשר לקחת את מאכלי הבסיס של העיר קדימה – לא בדאווין, לא באריזה, לא במיתוג כמו שראינו עם התרסקות של מקום כמו "קובה ופיתה", אלא באמת – כמו הדג הזה שכאן לפנינו – כזה שכל אחד יזהה בו דג של שבת ובכל זאת יש בו משהו אחר, מוקפד, כזה שבשבילו יוצאים מהבית.
יהונתן: המילה קונספט חזרה על עצמה אצלנו השנה יותר מאי פעם, ולרוב – בטח באזור השוק – בהקשרים לא חיוביים. מאכלי הבסיס – סופריטו, חומוס, אפילו פיצה – קצת נדחקו הצידה לטובת היצירתיות.
עמית: דווקא פיצה אחת מעולה פגשנו בשוק השנה, ב"קראפט", זוכר?
יהונתן: נכון. ולראייה – בשונה מלא מעט דוכנים אחרים שנפתחו סביבה, היא עדיין איתנו. וזו ההוכחה לכל מה שאנחנו תמיד אומרים – יזמי האוכל בעיר חושבים פעמים רבות על השם והמיתוג לפני שהם בודקים את הטעם, לפני שהם מבינים האם יש להם יכולת לוגיסטית להגיש אוכל לעשרות אנשים במקביל, האם מה שעובד במטבח ביתי משפחתי יכול לעבוד גם במאסות. כל עוד אנשים לא יפנימו את זה השוק ימשיך להיות זירה לא יצירה בעליל.
עמית: זה מגיע לרמות שאנחנו חושבים פעמיים ואפילו שלוש לפני שאנחנו פוקדים מקומות חדשים, מתוך מחשבה שאולי עד שהטור יתפרסם הם כבר ייסגרו. זה לא נורמלי.
יהונתן: וזה כמעט לא נורמלי שבסוף, שנה שלמה עברה ואין לנו אף מקום חדש שמגיש מה שאנחנו קוראים לו לפעמים "אוכל ירושלמי". קיבלנו מקסיקני וקוריאני ופיצות ובתי קפה חלביים מוקפדים ומעדניות ואוכל רחוב ממש טוב – "האץ'", "זלמנ'ס", "בורגר רום", ולא קיבלנו כמעט אף מקום חדש של תבשילים, של נשמה.
עמית: ואפילו איבדנו שחקן משמעותי ביותר – מסעדת "טעמי", שסגרה דלתות אחרי קרוב לשבעה עשורים. אמנם נאמר שהסגירה זמנית, אבל בינתיים לא שמענו שיש תקומה…
כבכל שנה מגיעים יהונתן ועמית לשלב הבטן המלאה והמבט המזוגג מוקדם מהצפוי. כבכל שנה כשהם נשאלים הם יש להם מקום לעוד מנה הם משיבים "כן, אבל באמת רק כמה ביסים". דקות חולפות והם מקבלים צלחת ובה נתח פיקניה צלוי ופרוס לנתחים עבים אשר מונח על גבי קישואים צלויים, בצלים ממולאים ורוטב תמרים בחמאה.
עמית: אמנם פתחו בדברי שבח והלל לירקות, אבל נוכח נתח עסיסי ועז טעמים קשה אי אפשר שלא להודות שבשר טוב עשוי כהלכה זה עדיין תענוג גדול מאוד. בדרך כלל אני פחות מתלהב ממנות הבשר המסיביות שסוגרות את ארוחת הטעימות כאן, הפעם מדובר בביצוע מרהיב. רוטב התמרים מזכיר טופי ונותן מתיקות, הבשר עסיסי והשוס – הקישואים הענקיים השרופים בתנור הג'וספר. אז הנה בכל זאת פרגנו לירקות.
יהונתן: בעמדת הבשר ניצבת טבחית לא מוכרת לנו בשם דנה, שעדיין לא נמצא לה כינוי של קבע. היא ידעה להפיק את המקסימום מהנתח הזה, שלמרות היותו לא הכי פשוט לצלייה הפך השנה לאחד הכוכבים הגדולים בגזרת המנגלים ומסעדות הבשר.
עמית: אם כבר, מה עם איזה סטייקהאוס ירושלמי ראוי? עד מתי ימשיכו הירושלמים לרדת את הקטסל למוסדות כמו "הדסון", "M25", או "אלבמה" כל אימת שיחשקו להרים קצת את הבי-12 בדם? שיפודים זה נהדר, אבל אנחנו רוצים בשר.
יהונתן: היות שאני שם לב שאתה ממש נחוש לסכם ולהגיע לשלב התקוות לשנה הבאה, אז מסעדת בשר זה יפה, וקודם הזכרת אוכל טורקי, אז אני מוסיף ומעלה באוכל אשכנזי. די, הגיע הזמן. לא ייתכן שבבירת ישראל הגאה אין איפה לאכול דג מלוח, קרפלעך, קורנדביף או גפילטע פיש כהלכתם.
עמית: אולי זה הקונספט הבא שצריך לקום בשוק… חמארה אשכנזית. חלום שלי. וכמובן כמו תמיד – קיבלנו השנה קוריאנית, מתי נקבל וייטנאמית? מתי נוכל לומר "אמא, הבטחת לנו מרק פו עוף לשבת"? מתי תהיה לנו בוכרית אמיתית? ואם כבר דיברנו על השבת – מתי כבר יהיו עוד מקומות שפותחים בשבת???
יהונתן: בשנה, בשנה הבאה.
הניסיון לבקש ביס מתוק אחד בלבד נתקל בסירוב עיקש מצד צוות המטבח, אשר מנחית על המבקרים שני קינוחים – ממתק הסניקרס המקומי, ולצדו גלידת יוגורט, ומעין עוגה שנראית כשילוב בין קראק פאי פיסטוק וכנאפה, ועל ראשה תלולית קצפת לא ממותקת.
עמית: אני יודע שהמקום הזה הפך להיות מזוהה עם קינוחי ה"בלגן", שמציפים את השולחן, אבל אני באמת חושב שעדיף ככה. ובכלל – הפרספקטיבה שמתקבלת אחרי כמה וכמה ארוחות ב"מחניודה" מאפשרת להבין שמתחת לכל הרעש והצלצולים מסתתרת מסעדה רצינית וטובה מאוד.
יהונתן: לגמרי. ישיבה על בר השף כאן היא עדיין בילוי תרבות קולינרי מן המעלה הראשונה, שמאפשר לא רק להתרשם מהמקצוענות הנדירה של העוסקים במלאכה אלא גם מרוח הצוות הייחודית – ישבנו כאן שעתיים ובזמן הזה הגיעו להגיד שלום, פחות או יותר, כל עובדי הקבוצה שנמצאים ביום חופש. סתם כי היו בסביבה. זה מראה כמה המקום הזה משכיל להפוך לבית עבור אנשיו – הכי רחוק מהתפיסה הרווחת בענף.
עמית: והקינוחים נהדרים, למעט העובדה שהייתי מחליף בין התוספות – הקצפת מתאימה לסניקרס והגלידה החמצמצה לקינוח הפיסטוק.
יהונתן: אז יאללה – אפשר להביט קדימה בתקווה. יש לנו בנק מטרות חדשות לא קטן שאיתו נצא לדרך לעונת תש"פ, הלא היא עונת 2019-20, הלא היא עונת העשור של המדור.
עמית: שתי פיצות חדשות במרכז העיר, מקום שמתמחה בלחוח לא רחוק מכאן בשוק, שיפודים חדשים בקטמונים, עוף בגריל בתחנת הדלק אורנים, ועוד ועוד ועוד. אנשי האוכל בעיר לא נחים, ואני מניח שעד שיעברו החגים ייפתחו עוד כמה וכמה מקומות.
יהונתן: הסטנדרטים לא מפסיקים לעלות, בכל התחומים – ראינו את זה השנה במסע אוכל הרחוב שעשינו במרכז העיר – מה שעבד לפני חמש שנים ואפילו היה מוצלח נראה היום לא רלוונטי. מה שעבד לפני שנה, אפילו הוא לא תמיד מספיק. הקצב רק עולה, סף הגירוי בהתאם, והאתגרים למסעדנים מורכבים מאי פעם. עם זאת, אחרי עשור אני יודע שיש לי אמונה שלמה באנשי האוכל של העיר, שלא ייתנו לנו ולקוראים להישאר רעבים.
עמית: אז כתמיד – לשנה הבאה בירושלים. שנה טובה!
המדור יוצא לחופשה קצרה. יהונתן ועמית ישובו לאכול צהריים אחרי החגים, ומאחלים לכל הקוראים שנה טובה וטעימה וגמר חתימה טובה.
מחניודה, בית יעקב 10, 02-5333442.
חשבון:
2 X טעימות צהריים
סך הכל – 590 שקלים
- מזקקה: תפריט מעדנייה דלוקס
- בית הקפה החדש של דוד לאור: הפתעה מתוקה בקסטל
- עמית ויהונתן טרפו ב"קבבסטה" בשוק
תגובות