נעדיף לזכור אותה תוססת ואדומה

ירד אז הגשם ברחובות העיר / ליאור יונה

באחד משיריו של הזמר האהוב עליי זוהר ארגוב ז"ל נכתב.

"באתי לעולם לא שאלו את פי
מה אבקש ומה חפץ לבי..".

אני בטוח שאביהו מדינה לא חשב על הפועל ירושלים ועליי באותם רגעי קסם, שבהם הוא כתב את הלהיט "להיות אדם". ועדיין, אני מתחבר למילים ומבין שאוהד אמיתי לא בוחר את קבוצתו ולא שולט בגורלה.

נולדתי בשנת 1981 למשפחה משכונת הקטמונים, שרופי הפועל ירושלים.

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"

תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר" [email protected]

בהגיעי לגיל ארבע – אבא מוטי החליט שהגיע העת, הוביל אותי יד ביד למגרש ימק"א והושיב אותי על ברכיו בטריבונת עץ מוזרה ומתנדנדת במגרש הזוי. כך, בגשם זלעפות כשאני עטוף בצעיף אדום-שחור ורואה איך הקבוצה באדום חוטפת, שמעתי סיפורים על קבוצה גדולה שהיתה כאן – על אלי בן רימוז', 'בנדה' (אברהם בן דוד) ועל גביע בשנת 1973, הראשון והאחרון עד היום, על מבצר שהיה במגרש בקטמון ועוד.

בסופו של משחק עלוב, בעודי הולך הביתה עצוב כעוס ולא מבין למה סחבו אותי להצגה כה גרועה – קרה משהו מוזר ובלתי נשלט – התחלתי להתאהב בדבר לא הגיוני, רגש חזק שלא ניתן לתאר במילים השתלט עליי.

ואז אתה גדל בידיעה ברורה שהצבע האדום ששולט בחייך הוא טוטאלי ואין דרך חזרה.

חוויות וריגושים לצד אכזבות גדולות צרופות ברגעי אושר קטנים של ניצחונות בלתי נשכחים ומתוקים, ועם הזמן, ככל שהזמן רץ, אתה מבין שרוב מוחלט של חבריך לבית הספר הם בכלל אוהדי בית"ר – היריבה המשובעת והמצליחה – אשר בגאווה ובזלזול כבר סגורים על 9 נקודות בטוחות בכל שנה בדרבי. וככל שהעלבונות והכישלונות גדלים, אתה מוצא את עצמך מתאהב יותר ויותר בכאב האדום הזה, בשונה, במיעוט מול ההמון ובתקווה שיום אחד יקרה כאן נס פתאומי שיחזיר את ההגמוניה לאוהדים האדומים בעיר הבירה. מעין סיפור סינדרלה.

ליאור יונה (צילום: פרטי)

הזמן שחולף רק מבשר על סיפור רע, שסופו ידוע מראש. את מסע ההרס קשה לתאר במספר מילים אך יש לו 2 נקודות זמן קריטיות, הפועל נפלה וקמה והתגלגלה כמו יונה פצועה אל פי תהום לא מהיום, הפועל ירושלים למעשה מתה פעמיים עבור חלומות נדל"ן:

הפעם הראשונה בשנת 1979 עם חורבן המבצר בקטמון.

הפעם השנייה בשנת 1995 עם בואו של קבלן הרסני, שבהתמדה ובהתעללות במשך 22 שנה פירק אותה ואת כלל אוהדיה לגורמים.

היום כבר אין לי חלומות גדולים. היום הפועל שאני הכרתי, עם מישל דיין ושלל שחקני עבר גדולים, לא קיימת כלל אפילו ברשימה של תחתית האדמה. איני יודע מה צופן לנו העתיד, אם בכלל, אך יש לי חלום אחד: שיום יבוא ואוכל להעביר לליאל בני היקר את הרטט והריגוש הבלתי מוסבר, שהעביר לי אבא מוטי באותו יום גשום ומלא בדגלים ובלונים אדומים בימק"א, כל זאת תחת קבוצה שלמה אדומה אחת העונה לשם הכל כך יקר "הפועל ירושלים". קבוצה שתהיה נקייה מחולאים צמאי נדל"ן ואינטרסים אישיים.

"ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון

ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון" (מתוך 'חלון לים התיכון' של יהודה פוליקר).

הפועל ירושלים מאז 1926 ולעולם.

אהובה שלי / דני מועלם

אומרים, שלכל סוף יש התחלה חדשה. אז אומרים.

לא קל לכתוב הספד לקבוצת כדורגל. ולא רק בגלל הדמעות שעולות בכל משפט שמזכיר ניצחון או הישג, ולא בגלל שהסמל היפה של הפועל מקועקע לך על היד עם סימני דופק שהופכים לפס צר ואחיד של מוות. אלא בגלל שהסוף הזה כל כך מיותר, והתסכול משתלט עליך, והשאלה "למה?" מהדהדת ברקע שוב ושוב.

הגופה, שנפחה את נשימותיה האחרונות במשך עשור כבר התקררה, ועכשיו היא מעוותת. ללא צל של תקווה לתחייה מחודשת. וכל כך חבל, כי הפועל ידעה ימים יפים. תור הזהב של הקבוצה, שהגיע לשיא בשנות ה-70 עם גביע מתוק, לא סימן את הסוף. גם שנות ה-80 היפות, הניצחונות בדרבים, ואפילו לאון פנסו הארור – כל אלו הצביעו על קבוצה חביבה, לוזרית במידה, שקל להתאהב בה עד כלות, קשה להתגאות בהישגיה, ובלתי אפשרי לעזוב אותה. כך לפחות חשבתי.

היו זמנים שבהם הפועל היתה קבוצה לגיטימית בליגה הלאומית (הבכירה), או בליגה השנייה. פעם התעצבנתי מהפסדים, מאי עליית ליגה. לא חשבתי שיבוא יום והפועל תשחק בליגה א', או יותר גרוע – שאתגעגע למשחקים בליגה א'. ובטח שלא שיערתי שירידה לליגה ב' תהיה רק מקום שני לשיא השיאים – מוות.

המון סיבות גרמו לנפילת האימפריה האדומה שלי. הפסדים מוזרים, שחקנים ששבתו, אימונים במשרדי ההסתדרות במקום על המגרש, ואפילו נעילת שערים בפני הקהל עקב אי תשלום לחברת האבטחה. כל רגע כזה במשך השנים היה נדמה כרגע שממנו אי אפשר לרדת עוד למטה, שזה השיא. ובכל פעם התבדיתי. ולמרות כל אותן אלפי הרגעים ההזויים מסתבר ש-3 ציוני דרך עיקריים היוו את הבסיס למחלה, ההתפרצות, ולמכה הניצחת.

דני מועלם (צילום: פרטי)

הראשון, קניית הפועל בידי יוסי סאסי, אי שם בשנת 1995. 600 אלף שקלים עלובים עברו יד בתמורה לקבוצה עם קהל, מסורת, תשתית נוער ענפה, ונשמה. וכמה נשמה היתה לנו. התחלת הסוף לא נראתה רע. הפועל עלתה ליגה, עידן טל פרץ (וברח), תלכיד שחקני הבית והרכש הנכון בניצוחו של המאסטרו מישל דיין, שהגיע עד לגמר גביע המדינה בשנת 1998 נתן תקווה לאלפי אדומים ביציע שהנה, הנה ההגמוניה חוזרת אלינו.

ואז הגיעה הנפילה. ההתרסקות של ירידת 2 ליגות בשנתיים. העלייה המטאורית לעבר ליגת העל שנעצרה רק במגרש רעננה הארור, סימנו את המפנה. מישהו שם למעלה חישב שבליגה שנייה יש פחות כסף לקחת הביתה, והחליט שזהו. שדי. ומאז רעננה, החור השחור רק העמיק, ונפער. עוד ניסיתי לקוות שהנה, הנה המציאות משתנה. הנה הדברים מסתדרים להם למרות הבעיות, החובות, השביתות. רציתי להאמין שהנה מגיע האור – אבל כלום. שום דבר לא התבהר.

ולסיום, הגיע אותו קיץ הזוי, ואותו משחק במגרש בקרית שמונה, כאשר אוהדי הפועל בוכים על ירידה נוספת לליגה א', או אז נחפר הקבר. התוכנית "להציל" את הפועל על ידי הקמת קבוצה אחרת, קרמה עור וגידים. בתחילה היה להם קצת לא נעים. האוהדים התלבטו, התנצלו, אבל ברגע אחד הם לפתע קראו בקול שהם הפועל האמיתית. לאט-לאט הקרע העמיק והלך. כשהפועל עלתה, קטמון התרסקה, וכשקטמון עלתה אט-אט במעלה הסולם עד לפתח ליגת העל, הפועל צנחה. מתהום של משחקים במגרש של ליגה למקומות עבודה, ועד להפסדים לאימפריות שלא חצו את קו הליגות המקצועניות.

נוחי בשלום על משכבך, אהובה שלי. למרות הכל, נעמת לי מאוד.