חיים ברעם נפרד מרפי דברה ז"ל, ממובילי הגישה הקהילתית בירושלים

בשבוע החולף נפטר רפי דברה, אושיה ירושלמית שהכרתי משחר ילדותי. רפי היה איש השומר הצעיר, הקן שלהם היה מול ביתי ברחוב המלך ג'ורג' 17 ואני זוכר היטב את קולו הצרוד, שהזכיר קצת את לואי ארמסטרונג. הוא היה בן גילו של אחי הבכור עוזי, אבל בביתנו ראינו בדרך כלל את אנשי התנועה המאוחדת.

לימים עבדתי לתקופה קצרה במחלקת הנוער והספורט של העירייה, ושם דברה נחשב לבוס גדול ולאיש המקורב לראש העיר טדי קולק. הבנתי שהוא עבר מהפך אידיאולוגי, נטש לחלוטין את הסוציאליזם המרקסיסטי שספג בתנועה, ושיתף פעולה עם קולק בייהוד חלקי של עירנו. כשהיה בצבא אנחנו היינו עוד חניכים בתנועה המאוחדת ושמענו עליו סיפורים עמומים מתקופת שירותי הצבאי, שאותם בלענו בתיאבון מופרז. כל זה שייך לעת העתיקה של חיינו, עוד לפני שנכנסנו לימי הביניים של טדי קולק, שמחק את זהותה המעמדית של מפא"י לטובת הממלכתיות של דויד בן גוריון. עם זאת, דברה לא היה גזען ולא מחק לגמרי את מורשת נעוריו.

פעם עצר אותי דברה במזנון קטן ליד העירייה, ושאל לשלום בני משפחתי. כשהיה ב'שמוץ' נהג לשבת על המדרגות ולעקוב מול ביתי אחרי "הדינמיקה ברחוב". גם המשורר דן עומר המנוח ישב איתו לעתים קרובות, ופענח בעבורו את הסודות של שוכני הרחוב. עומר שנא את מפא"י אבל אהב אותנו, ואילו דברה התייחס אלינו באדישות. כך לפחות דימיתי עד לאותה שיחה אקראית במזנון. רק בסוף התיכון התקרבתי מאוד לאנשי השומר הצעיר שהיו בכיתתי, רובם נולדו בבלקנים ולמדתי מהם המון. אחד מהם, משה מוסק (מוסקונה) שנולד בבולגריה הוא חבר קרוב שלי עד היום הזה. דברה, שהיה מבוגר ממני בארבע שנים, לא היה ממש חבר שלנו, אבל מרכז העיר ורחוב המלך ג'ורג' היו נקודת מפגש, וכך גם קפה אלנבי של משפחתו של אמנון דנקנר המנוח, שהגיש סופגניות נהדרות בחנוכה. בעוד כמה שנים יאכלסו את החנויות ואת בתי הקפה ברחוב רק אנשים "שלא ידעו את יוסף". דברה מת אבל השאיר את חותמו על עבודת העירייה ובעיקר על הגישה הקהילתית שאפיינה את עבודתו.

• "גיבור העשייה הקהילתית": פרידה עצובה מיקיר ירושלים רפי דברה ז"ל
• המשל, הנמשל וההקשר האקטואלי מאת חיים ברעם
• אהבה ירושלמית | סיפור קצר לשבת

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

אנשי הזבל

לפני שנים אחדות עברה ברחביה מכונית ענקית לאיסוף אשפה, הנהג נסים עצר לידי ושאל אותי על "הפועל". הוא הדליק סיגריה, אמר כמה מילים בערבית לשני חבריו ברכב, וטען שעבודתו בזבל איננה גרועה כל כך. היתה לו תודעה של פועל מאורגן לעומת "הפרולטריון המרופט" שאותו תיאר קרל מרקס. הוא תמיד היה אוהד הפועל, עוד מהימים שיו"ר ועד העובדים של העירייה, יצחק קלעי המנוח, היה גם מנהל הקבוצה.

יש גם מחיר לעבודה בזבל, אמר לי חברי החדש. אני בן 45 ונראה כמו בן 60, ויש לי הרבה בעיות בריאות בגלל המגע היום-יומי שלי עם פחי הזבל. הוא לא השתמש במלה "אשפה". הנהג חייך, השיניים שלו היו צהובות לגמרי ואולי הסיגריות פגעו בבריאותו יותר מאשר ערמות הזבל. "ראיתי אותך בבלומפילד כאשר זכינו בגביע", אמר, "נראית מטורף מרוב אושר. אני לקחתי חופשה קצרה מהעבודה רק כדי לעכל את הזכייה".

ברחוב הקטן נוצר פקק תנועה ארוך, אבל נהג הזבל התייחס בביטול לצפירות העצבניות שהרעידו את הבתים מסביב. לבסוף הציע לי סיגריה, והמשיך בדרכו. נשארתי על המדרכה הצרה מדי, חשוף למבטים עוינים של הנהגים ושל הנהגות. לפחות שימחתי קצת את נהג הזבל, כפי שקרא לעצמו.

מקץ שנים רבות, אחרי שיחה ריחנית עם העורכת על הזבל הירושלמי, הלכתי לחצר האחורית של ביתי לבדוק את המצב. פחי הזבל הענקיים התרוקנו לגמרי וחתולים מאוכזבים שוטטו מסביבם. אחד מהם נעץ בי מבט ירוק, קר אבל מלא שנאה. מה שטוב לנו רע להם, חשבתי לעצמי והודיתי למי שברא אותי תתרן, חיסרון שהוא יתרון ברחובות הצרים של דרום רחביה ושכונת שערי חסד, שלפחי הזבל שלהם יצא שם רע בשל הריח המזוויע.

ביבי מלך ירושלים

קשה לקבוע אם ביבי נתניהו הוא מלך ישראל אבל יש להניח שהוא ישמח גם בתואר "מלך ירושלים". גם שונאיו מקרב "העם הפשוט" מתרככים בחודשיים שלפני הבחירות. יריביו של נתניהו מן המרכז מצטיירים בעיניהם כאנשי "המערך", שתם לגווע כבר לפני שנים ארוכות. מסע השנאה האישית נגד ראש הממשלה בנוי על אדנים מוצקים וכמעט כל העובדות שמטיחים בפניו הן נכונות. אבל כדאי לשונאיו להבין שמדובר בבומרנג. ככל שתשנאו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. רבים מחבריי וחברותיי מתעבים את נתניהו אישית, מבלי לבחון כלל את מדיניותו. די להם בסיפורי הרכילות עליו ועל אשתו שרה ובנו יאיר. רק כך ניתן להבין את חדירתו של אהוד ברק לשורות מרצ. הוא לא בא להשתלב אלא להשתלט, וניצן הורוביץ לא יוכל לחסום אותו. הנזק שברק יגרום למרצ הוא אפילו לא נושא לדיון בעירנו. מאסה שלמה של מצביעים איננה מתעניינת במרצ אלא בפסיקות הרבנים שלהם.

החרדים מצפים מביבי להעניק להם נתח נכבד מתקציב המדינה, ואם הוא ימיט עלינו מלחמה נוראה עם איראן הם יצפו בסבלנות לחסדי השם. השבוע הלכתי לשכונת שערי חסד הסמוכה ושוחחתי עם כמה אברכים. הם היו נחמדים אבל כלפי נתניהו גילו מידה של אדישות אדיבה. "הוא חוטא ואוכל שרצים", אמר לי אברך אחד במבטא צברי חד משמעי. הוא הוסיף שהרבנים "שלנו" הם חכמים מאוד ושאין להם שום אשליות לגבי האיש. לפחות הם לא דורשים מצאן מרעיתם להצביע ישירות בעד ביבי. בירושלים יש תומכים רבים ל"דגל התורה" הליטאית וגם לאגודת ישראל החסידית. הם לא נשבעים בשם נתניהו אבל בעת ובעונה אחת לא מחשיבים במיוחד את מתנגדיו.

האהבה האמיתית למנחם בגין בעיר היתה יותר לוהטת ויותר אותנטית מאשר החיבה המסויגת לביבי. אבל גם לתנועת החרות של בגין לא היה רוב בעירנו, לא בבחירות לכנסת ולא בבחירות למועצת העיר. גם בעבר נטו הדתיים והחרדים להצביע למפלגות שלהם ובכל זאת העדיפו את בגין על פני יריביו ממפא"י. בגין ואנשיו נחשבו אז למפלגה חילונית עם זיקה למסורת, והם קיבלו קולות גם בשכונות החרדיות. לחרדים היתה תמיד עליונות על הדתיים הלאומנים, ולתנועת החרות על פני הציונים הכלליים

סוף דבר

הבחירות בספטמבר 2019 לא ישנו את צביונה של העיר. הקולות לכהניסטים עשויים לרדת לטמיון, ולכן זו טעות מצד תמר זנדברג לנסות לפסול את איתמר בן גביר.